שלום רב, שמי ד"ר אסף אזולאי, בן 38, מתגורר בצפון ואב לשניים. במסגרת עבודתי בשנתיים האחרונות, כרופא מתמחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, ליוויתי עשרות מטופלים ומטופלות, מגילאים ומרקעים שונים, אשר התמודדו עם מצבים נפשיים מגוונים ומאתגרים. כבר מיומי הראשון בבית החולים, נחשפתי לסיפורים אנושיים מרגשים, לדילמות אתיות, להצלחות משמחות ולצערי, אף לרגעי תסכול או צער בלתי נמנעים. מקץ חצי דרך בהתמחות, נפלה בחלקי הזכות לשתף אתכם, הקוראים, בחוויותיי כרופא צעיר במסדרונות המחלקה הפסיכיאטרית. אך ראשית, הרשו לי לפתוח בהתנצלות הדקדוקית-מגדרית המתבקשת, שכן מטעמי נוחות, אכתוב לעיתים בלשון זכר. עמכם.ן הסליחה.
"אז, אתה מחלק ריטלין לילדים"?
טרם נתחיל במסענו המשותף, בו אשתדל להציג לכם מעט מעבודתי, עלינו לגשת היישר וללא חת, אל עבר הפיל שבחדר. את הפיל הזה, אני מכיר היטב עוד מימיי הראשונים במחוזות הפסיכיאטריה. לא אכחיש – נעימים הם, לרופא הצעיר, מבטי ההערכה המופנים אליו מהבריות. נעימים פחות כך למדתי, הם המבטים המופנים לפעמים לרופא הפסיכיאטר.
אין זה סוד שתחום בריאות הנפש לוקה ב"יחסי ציבור רעים". אמנם אין בכוונתי להתחקות כאן אחר המהלך ההיסטורי שהביא לכך, או לצדד בעמדה זו או אחרת, אך עלי לומר כי אינני מופתע שאלה פני הדברים.
יש לזכור, כי שאלות בדבר נפש האדם, על איכותה ומורכבותה, העסיקו את האדם החושב משחר קיומו, ותרמו רבות לשרטוט קווי דמותה של החברה האנושית. מאידך, נושאים כמו כבוד האדם וחירותו, הזכות לבחירה חופשית וענייני מוסר וחוק, תרמו אף הם, בלשון המעטה, לעיצוב פני החברה בה אנו חיים כיום.
אשפוז פסיכיאטרי בילדים ונוער – עולם מורכב ורגיש בלי מספיק מודעות
כפי שנראה בהמשך, העיסוק במצבי תחלואה נפשית אינו יכול להיות מוגבל למרחב האישי או המשפחתי של האדם, אלא חייב להתחשב גם בממשק של האדם עם סביבתו. אופיו הייחודי של הטיפול במצבי תחלואה אלה, הוליד את הצורך בכינון חוקים והנחיות, שנועדו לשמור על האיזון בין עקרונות אשר לעיתים עומדים מנוגדים.
תופעת האשפוז הכפוי למשל, היא דוגמה קלאסית לכך. החוק לטיפול בחולי נפש, כולל בו תנאים שהגדיר המחוקק, המחייבים לאשפז אדם, גם בניגוד לרצונו, תוך שנשקלו חירותו של האדם, וכן זכותו – וזכות זולתו – להגנה ולביטחון. מיותר לציין, כי בבואו של המחוקק להסדיר את הטיפול הנפשי בילדים ונוער (גילאי 6-18), הוסיף בצדק, חוקים וסעיפים ספציפיים, המותאמים למצבם הסוציאלי המיוחד של בני אדם צעירים אלה.
כאשר לוקחים עניינים אלה בחשבון, אין זה מפתיע כאמור, שתחום העוסק בנפש האדם יהווה מוקד למחלוקות רבות, ויעורר רגשות עזים בקרב הנוגעים לדבר. על אחת כמה וכמה, כאשר בילדים ונוער עסקינן. במרחב מורכב זה, נפגשים הצוותים המטפלים עם המטופלים ומשפחותיהם, תוך ניסיון אמיתי ליצור עמם קשר אנושי ולהעניק להם תחושת ביטחון.
בשלב זה עלי להתוודות בפני הקורא, ולשתפו באחת מהסיבות שהביאו לכתיבת שורות אלה. כבר בתחילת דרכי כאמור, מצער היה עבורי לגלות את פניה של רפואת הנפש, כפי שמשתקפים בציבור. עם חלוף הזמן, מצער היה אף יותר, לגלות עם אילו אתגרים נאלצים להתמודד אותם בני אדם צעירים לאחר שחרורם מבית החולים. כאילו לא די היה בימי האשפוז, בלילות הראשונים במיטה הזרה, בגעגועים הבייתה. כאילו לא היה די במצוקה הנפשית עצמה, בניכור החברתי, המשפחתי לפעמים!
כל אלה, לא כתובים על מצחו של המטופל כאשר הוא חוזר לביתו, לכיתתו, לאחר תקופת האשפוז הממושכת. כל אלה כמו נמוגים לרקע, מתאדים, ולצד שמו רק כותרת נותרת: " ילד עם עבר פסיכיאטרי".
כולי תקווה, כי ביצירת שיח מכבד, נוכל לגעת בנושא חשוב זה, של אשפוז פסיכיאטרי בילדים ונוער, ולהתייחס להיבטיו השונים, רגישים ככל שיהיו. בכך, נוכל אולי לשכך במעט את חוויית האשפוז הקשה, ולא פחות חשוב – את חוויית השחרור מבית החולים.
בכל שבוע אחלוק כאן מניסיוני הדל, אשתף אתכם בחוויות ובדילמות בהן נתקלתי, ובקשיים איתם התמודדתי בעבודתי. הרשו לי לעודד אתכם לשאול, להגיב ולשתף מניסיונכם. בשבוע הבא, ניכנס יחד לחדר המיון הפסיכיאטרי וננסה לענות על השאלות – מדוע שולחים ילד לבדיקה פסיכיאטרית? מי יכול לשלוח ילד לבדיקה כזו ומה השלכותיה? איך נראית בדיקה פסיכיאטרית, וכיצד מתרחשת?
