פסק דין תקדימי שניתן בימים אלו בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, מציב תמרור עצור בפני תביעות המנסות לערער על "סופיות הדיון" בתוך התא המשפחתי. השופטת שני כ"ץ קיבלה במלואה את עמדת ההגנה ודחתה על הסף תביעת נזיקין שהגישה בת מאומצת נגד אביה ואחיה, בגין טענות לאירועים שהתרחשו לכאורה לפני כשלושה עשורים.

הפרשה החלה ב-2022, אז הגישה האישה תביעה נגד אחיה (שהיה בן 13 בלבד בעת האירועים הנטענים). כדי להשכין שלום בית, יזם האב הסכם פשרה במסגרתו שולמו לבת כ-300 אלף שקלים כנגד ויתור סופי על כל טענה עתידית. למרות קבלת הכספים, בחרה הבת לפני כשנתיים לנסות ו"לפתוח" את התיק מחדש בתביעה נזיקית נוספת, תוך שהיא מצרפת גם את האב כנתבע בטענה ש"ידע ולא מנע".

הנתבעים, שיוצגו על ידי עורכי הדין ארתור שני (מטעם האב) ועומר בללי (מטעם האח), טענו כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט ובניסיון לעקוף הסכם חתום ומאושר. השופטת כ"ץ אימצה עמדה זו וקבעה כי התובעת מנסה ליהנות מכל העולמות – גם להחזיק בכספי הפשרה וגם לתבוע מחדש.

הניתוח המקצועי של הפרשה מעלה סוגיה עקרונית בחוק הישראלי: השמירה על "מעשה בית דין". פסק הדין מבהיר כי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אינו "נייר עמדה" שניתן לשינוי, אלא מחסום דיוני חלוט. הקביעה כי לא ניתן לתקוף הסכם כזה "בדלת האחורית" של תביעה נזיקית, מחזקת את היציבות המשפטית ומגנה על נתבעים מפני רדיפה משפטית חוזרת ונשנית. המסר המערכתי ברור: מי שחתם על פשרה וקיבל פיצוי, לא יוכל להשתמש במערכת המשפט ככלי למיחזור סכסוכים ישנים.

בסיכום הדיון, התביעה נמחקה עוד בטרם נשמעו הראיות, והתובעת חויבה לשלם הוצאות משפט בסך 15 אלף שקלים לאביה ולאחיה.