במהלך הטקס לזכר הנרצחים בפעולות האיבה צעקו היום (רביעי) משפחות שכולות על ראש הממשלה נפתלי בנט במשך דקות ומנעו ממנו לדבר: "תתבייש".
בנט השיב: "המשפחות השכולות הן קדושות, ומותר לכם לצעוק ומותר לכם לכאוב. אני אוהב אתכם אהבה גדולה ואני שומע את הכאב"
"תתבייש! אתה נוכל!" – רה"מ @naftalibennett חטף צעקות ממשפחות שכולות בטקס האזכרה לחללי פעולות האיבה בהר הרצל והגיב: "המשפחות השכולות הן קדושות – מותר לכם לצעוק ולכאוב". צפו pic.twitter.com/DNNVH3wfrG
— ערוץ כנסת (@KnessetT) May 4, 2022
"נוכל! תסתום ת'פה!" – רה"מ @naftalibennett ממשיך לספוג צעקות מבני המשפחות השכולות בטקס האזכרה לחללי פעולות האיבה ומתקשה להשלים את נאומו. בנט בתגובה לצעקות: "אני אוהב אתכם אהבה גדולה ואני שומע את הכאב". צפו https://t.co/E9OvQ7YEEQ pic.twitter.com/ln8KR9vJaN
— ערוץ כנסת (@KnessetT) May 4, 2022
שרת הפנים, איילת שקד נשאה היום (רביעי) נאום במהלך טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה בפתח תקווה.
במהלך הטקס אב שכול התפרץ לעבר השרה וקרא: "תלכי הביתה, גועל נפש, תתביישי לך".
שקד השיבה: "המשפחות השכולות הן קדושות, מותר להן להביע את כאבן".
צעקות לעבר השרה איילת שקד במהלך נאומה בבית העלמין סגולה:
"תלכי הביתה, גועל נפש, תתביישי לך". שקד השיבה: "המשפחות השכולות הן קדושות, מותר להן להביע את כאבן".צילום: יהודה שלזינגר pic.twitter.com/5etK2DmZhW
— חרדים10 (@charedim10) May 4, 2022
בפתח הנאום אמרה שקד: “לפני זמן קצר שמענו את הצפירה. יללת שופרים שצועקת, שמבקשת שלא נשכח. מעין בכי לאומי הנישא מכל צופר בארץ. אני אישה לא דתייה, אבל אם אני מבקשת להבין מה הוא קודש – היום הזה, בדממתו, הוא קודש. והצפירה היא קודש קודשים. הכל איטי ביום הזיכרון. ההליכה, השירים ברדיו, הנשימות. זהו יום שאי אפשר למהר בו. תנועות הידיים עגולות, העיניים רכות, המכוניות שטות לאט.
גם הרוח, ביום הזיכרון, בדרך כלל מתונה. בבתי העלמין, בתוך ים השקט התמידי, יש רחש עדין של פסיעות. נעליים נוגעות בחצץ. אנחנו זוכרים כעת את יפי הבלורית והתואר, אבל גם את השמנמנים והנמוכים, הקשישים, הינוקים. גברת עם סלים, ילד בן ארבע, נערה שכתפיה מופנות פנימה. אנחנו זוכרים ומזכירים את הגיבורים, אבל גם את האליפלטים. ואין ליום הזה תו תקן מלבד הקצב.
הולכים לאט. על דבר אחד אנחנו רוצים להרים קול ביום הזה, לזעוק באופן שפוצע את השקט, לצעוק אל המשפחות השכולות: אתן לא לבד. אתן. לא. לבד. אתם, שנושאים כל השנה במחיר הגבוה ביותר.
אתם, שכל השנה נעליכם נוגעות בחצץ, בשקט של בית העלמין, וכל השנה תנועות הידיים עגולות והעיניים רכות – יום אחד בשנה אתם לא לבד. כי היום הזה, עם השקט הדחוס שלו, עם המקצב המשוך שלו, הזחלני, היום הזה מאפשר לנו שלוש-מאות שישים וארבעה ימים של רעש.
אנו חבים להרוגים על קדושת העם והארץ את החוב הגדול ביותר. הם אלו שאפשרו לנו ומאפשרים לנו להמשיך לחיות. והחיים כאן חזקים. אכן, חיים על אדמה שבה צומחים גם רקפות וגם קוצים. אכן, חיים בסביבה עוינת, תוך דריכות תמידית, גם תוך אבדות.
אבל שורו הביטו וראו: מדינת ישראל היא התגשמות חלום כל הדורות. ביום הקדוש הזה אנחנו מרכינים ראש נוכח הקורבן שגבתה מאיתנו תקומת ישראל. אנחנו בוכים. אבלים על הנופלים. מחבקים את המשפחות. חובשים את פצעי הארץ הפצועה והאהובה הזאת.
אבל אנחנו גם יודעים שקורבנם של ההולכים לא היה לשווא. אנו מסתכלים סביב, באי הפורח שהוקם כאן בלב האוכלוסייה שלא רצתה בנו ולא רוצה בנו אבל תיאלץ להשלים עם קיומנו – ויודעים שיש שכר לפעולתנו. תודה רבה לכם".
