מבוא: ארוחת שבירת צום במקום חרב

עם רדת השמש בעזה, הרגע שמוסלמים רבים מצפים לו בכל יום במהלך חודש הרמדאן מגיע – שבירת הצום. אך השנה, בצפון רצועת עזה, החגיגה הרוחנית הזו נראית אחרת לגמרי. על חורבות בתי לאהיה, יושבים תושבים ומנסים לקיים את הטקס המסורתי, אך הנוף סביבם משקף מציאות קשה מנשוא.

זיכרונות מן העבר מול מציאות חדשה

בעבר, בתי לאהיה הייתה מקום שוקק חיים, רחובותיה מלאים בילדים המשחקים, שווקים הומים, וריח הבישולים של סעודת האיפטאר היה ממלא את האוויר. אך היום, כל שנותר הוא חורבות, אבק וזיכרונות. המשפחות שהתכנסו הפעם לאיפטאר אינן יושבות סביב שולחן בביתם החם אלא בין שרידי בתיהם ההרוסים.

סעודת איפטאר תחת כיפת השמיים

ללא חשמל וללא גישה נוחה למים נקיים, המשפחות מנסות לשמר את המסורת. אור נרות מחליף את תאורת הבתים, וארוחות צנועות מוגשות בצל בניינים שקרסו. "זהו חודש של סבלנות ואמונה," אומר מוחמד, תושב המקום, "אבל איך אפשר לשמור על תקווה כשהכול סביבך חרב?"

אמונה, אחדות – או חוסר ברירה?

בין ההריסות, נוצרת אחווה ייחודית. משפחות חולקות את המעט שיש להן, ילדים משחקים בין אבנים שבקעו מבתים שהיו פעם חמים ומוגנים. יש המוצאים בכך נחמה, אחרים רואים בכך רק עדות לעוול ולחורבן.

המבט קדימה: האם יש אור בקצה המנהרה?

בעוד תושבי בתי לאהיה שוברים את צום הרמדאן בצל חורבותיהם, השאלה שנותרת פתוחה היא האם יגיע יום שבו יוכלו לשוב ולחגוג את החג בבתים שלמים, בסביבה בטוחה? האם הרמדאן הבא יביא עימו תקווה חדשה, או שיהפוך לעוד תזכורת כואבת של מציאות בלתי נסבלת?

סיכום: שבירת צום או שבירת רוח?

עבור רבים, רמדאן הוא זמן להתבוננות פנימית ולהתחזקות רוחנית, אך כשהחיים עצמם הופכים למבחן בלתי פוסק, כמה עוד אפשר לשאת? תושבי בתי לאהיה יודעים שהתשובה לכך אינה בידיהם בלבד, אך עד שתבוא הישועה, הם ימשיכו לשבת לאיפטאר – בין החורבות, בין התקווה לייאוש.