האם גירוש שב"חים לעזה יפתור את בעיית ההסתננות הבלתי נגמרת?

 

ישראל נאבקת בתופעת השוהים הבלתי חוקיים – והממסד הביטחוני חסר אונים

 

תופעת השוהים הבלתי חוקיים (שב"חים) הפכה לאחת הבעיות הסבוכות והמתסכלות בישראל. לפי הערכות שונות, שוהים בארץ עשרות אלפי שב"חים, בהם גם אלפי אזרחים ירדנים. מרביתם חוצים את הגבול או מסתננים דרך פרצות בגדר ההפרדה, בעוד אחרים נשארים אחרי שפג תוקף אשרותיהם. למרות מאמצי האכיפה,

כמעט כל ניסיון לגרש אותם מסתיים בכך שהם שבים לישראל במהרה – והמערכת הביטחונית, כך נראה, אינה מסוגלת לעצור זאת.

 

 

נשאלת השאלה: האם המדיניות הנוכחית של תפיסה, גירוש וחזרה היא באמת הפתרון? או שאולי הגיע הזמן לנקוט בגישה שונה לחלוטין, דרסטית ובלתי שגרתית?

 

הפתרון הדרסטי – גירוש שב"חים לרצועת עזה

 

אל מול חוסר האונים של הרשויות והחזרתיות הבלתי נגמרת של המסתננים, יש המציעים פתרון בלתי קונבנציונלי: כל שב"ח שייתפס – בין אם הוא פלסטיני, ירדני או אחר – לא יגורש לרשות הפלסטינית, לירדן או לארצו המקורית, אלא ישירות לרצועת עזה.

 

 

מדוע דווקא עזה? התומכים ברעיון טוענים כי המכשולים הביטחוניים סביב הרצועה – כולל החומה הכבדה, מערכת המנהרות המבוקרות והפיקוח הצבאי – יהפכו את החדירה המחודשת לישראל למשימה בלתי אפשרית עבור אותם שוהים בלתי חוקיים. בעוד היום שב"ח מגורש וחוזר במהרה, במקרה של גירוש לעזה, האפשרות הזו כמעט ואינה קיימת.

 

 

לטענת תומכי ההצעה, גירוש לעזה ייצור הרתעה אמיתית, כזו שתגרום לשוהים הבלתי חוקיים לחשוב פעמיים לפני שינסו להסתנן לישראל. בנוסף, הם מציעים כי כאשר יושג הסכם שלום עתידי, ניתן יהיה לשקול החזרת אותם מגורשים למדינותיהם.

 

האם ישראל איבדה שליטה על בעיית השב"חים?

 

הנתונים מראים כי למרות מאמצי מערכת הביטחון, מספר השב"חים בישראל רק הולך וגדל. גורמי ביטחון מצביעים על מספר סיבות עיקריות לכך:

 

1. מדיניות ענישה רופפת – רוב השב"חים שנעצרים אינם מקבלים עונשים כבדים, ובמקרים רבים הם פשוט מגורשים – רק כדי לשוב כעבור ימים ספורים.

 

 

2. פרצות בגדר וביקורת לא מספקת בגבולות – בעוד שבחלק מהאזורים הגדר מונעת הסתננות, באזורים אחרים עדיין יש פרצות שמאפשרות מעבר בלתי חוקי.

 

 

3. תמריץ כלכלי חזק – ענפי הבנייה, החקלאות והשירותים בישראל תלויים רבות בעובדים בלתי חוקיים, מה שמוביל להמשך העסקתם למרות הסיכון.

 

 

4. חוסר תיאום בין הרשויות – משטרת ישראל, צה"ל, רשות האוכלוסין והשב"כ מתקשים לתאם פעולות אפקטיביות שימנעו מהתופעה להימשך.

 

 

 

האם גירוש שב"חים לעזה בכלל אפשרי?

 

כפי שניתן לצפות, ההצעה לגירוש שב"חים לרצועת עזה אינה חפה מביקורת. ראשית, ישנה סוגיה משפטית: גירוש אדם למדינה או לאזור שאינו שייך לו נחשב בעייתי מבחינת החוק הבינלאומי ועלול להיחשב כהפרת זכויות אדם.

 

 

בנוסף, ייתכן שהמהלך הזה יגרור תגובות חריפות מצד הקהילה הבינלאומית, ובעיקר ממדינות ערב. הפלסטינים בעזה עלולים לראות בכך "השלכה" של הבעיה הישראלית לתוך שטחם, דבר שעלול להוביל להתלקחות ביטחונית מחודשת בין ישראל לחמאס.

 

 

מנגד, המצדדים ברעיון טוענים כי מדובר במהלך נחוץ, משום שהמצב הנוכחי פשוט בלתי נסבל. לדבריהם, ישראל אינה מחויבת להחזיק שב"חים שנכנסים לשטחה שלא כחוק, וכי הרשות הפלסטינית וירדן אינן עושות מספיק כדי למנוע את התופעה. לכן, יש למצוא פתרון קיצוני אך אפקטיבי.

 

מה ישראל יכולה לעשות כעת?

 

אם גירוש לעזה אינו פתרון ריאלי, מה בכל זאת ניתן לעשות כדי לצמצם את תופעת השב"חים? הנה כמה הצעות שעלו בעבר מצד גורמי ביטחון ומומחים:

 

 

אכיפה מחמירה יותר – החמרת הענישה על שב"חים ומעסיקיהם, כולל קנסות כבדים ואף מאסר למי שמסייע לשב"חים לחזור לישראל.

 

 

חיזוק הגדר והגבולות – סגירת הפרצות האחרונות בגדר ההפרדה וביקורת קפדנית יותר במעברים.

 

 

שיתוף פעולה עם מדינות שכנות – עבודה צמודה יותר עם ירדן והרשות הפלסטינית כדי למנוע את זרם השב"חים.

 

 

מתן תמריצים להעסקת עובדים חוקיים – פתרון כלכלי שיוריד את הביקוש לשב"חים במגזרים הזקוקים לידיים עובדות.

 

 

סיכום: פתרון דרסטי או רעיון לא ישים?

 

גירוש שב"חים לרצועת עזה נשמע כמו רעיון שיכול לייצר הרתעה חסרת תקדים, אך הוא נתקל במכשולים משפטיים, מדיניים וביטחוניים. השאלה המרכזית היא האם ישראל תבחר בפתרון קיצוני שכזה – או שמא תמשיך להיאבק בתופעה בדרכים הקיימות, שעל פי רבים אינן אפקטיביות.

 

 

בינתיים, השב"חים ממשיכים להגיע, הרשויות ממשיכות לגרש – וחוזר חלילה. האם יגיע רגע שבו ישראל תנקוט בגישה נוקשה יותר? ימים יגידו.