הסופרת מרסל מוסרי, סיפרה על אירוע עצוב ומכוער שהתרחש בהופעתו של הזמר האהוב בועז שרעבי לאחר שהגיעה קריאה מהקהל כלפיו: "תנו לו הליכון".
בדף הפייסבוק שלה כתבה: "הנה סיפור אמיתי. יום חמישי האחרון אני מביאה בייביסיטר, לובשת שמלה כחולה וצמודה ונוסעת לבדי להופעה של בועז שרעבי ביהוד.
אני מתיישבת בשולחן הכי קרוב לבמה (אמרתי שאני עיתונאית, זכותי) ומזמינה לי כוס יין.
האולם מתמלא לאט לאט, כאילו אין קורונה בעולם או שכולם די מיצו אותה כבר.
הנגנים עולים להתכונן על הבמה ואישה אחת עושה ארבעים תמונות סלפי שלה ושל בעלה עד שהוא ממצה ומזיז את הכיסא שלו אחורה.
והנה, חצי שעה אחרי, יורד החושך וכולם מוחאים כפיים.
אני רואה את בועז יורד ממדרגות חדר האומנים לאט, קצת מבוגר, לא רואה הכי טוב ונעזר במנהל שלו.
אני מסתכלת ולא מסתכלת, מצד אחד, לא רוצה להביך מהצד השני, דואגת לו.
כשעולה סוף סוף אל הבמה- מתיישב על כסא גבוה ומברך את הקהל בהתרגשות רבה, מודה להם על שהגיעו למרות הכל ופוצח בשירה.
ההוא שם למעלה אולי לקח את נעוריו וכושרו טרם עת אבל לאיכות קולו- רק הוסיף והוסיף.
בועז אוחז במיקרופון ושר את "משאלה", דמעה זולגת לי ועוד אחת, אין מה לרחם- בטוחה שלא הייתי היחידה שבכתה באולם.
כשהוא סיים את השיר, הוא נעמד כדי להשתחוות לקהל ולהגיד איזה דבר לאחד הנגנים שלו.
שני בחורים יושבים מאחורי, לא הבחנתי בהם עד אותו הרגע המזעזע בו צעק אחד מהם "תביאו, תביאו לו הליכון, הזדקן הבחור".
כמה אנשים צקצקו בלשונם, אישה אחת סיננה לעבר הבחור "זה כל כך לא יפה" חבר שלו הניח יד עליו והשתיק אותו.
ראיתי שבועז שמע, ראיתי שפזל לכיוון, ראיתי את אחד הנגנים שלו מסתכל בבוז אל החלק ההוא בקהל והשפלתי את ראשי, שלא יחשוב חלילה שיש לי קשר לתת הרמה הזו.
בועז עלה שוב על הכסא הגבוה, אחז במיקרופון הסתכל בדרך לא דרך, בדיוק אל אותו החלק הרקוב בקהל ואמר "אני אוהב גם את מי שלא אוהב אותי, כבר הודיתי לכם קהל יקר שלי על זה שבאתם?"
הקהל מחא כפיים סוערות".
לסיום כתבה מוסרי: "אתם מבינים? קחו לו את הכושר, את הראייה, את הבריאות, אבל לא את הכבוד העצמי.
וזה חברים, ההבדל בין גבר ללא-גבר. ברכות לזוכים".
