בימיו הראשונים של ינואר 2026, יהודי ניו יורק מתעוררים למציאות מסויטת שתוארה על ידי רבים כ"כרוניקה של בגידה ידועה מראש". זוראן ממדאני, שנבחר לראשות העיר לאחר קמפיין שבו הציג חזית של פיוס והכלה, ביצע ביום הראשון לתפקידו מהלך שמעקר את היכולת להגן על יהודים מפני שנאה: ביטול הגדרת האנטישמיות של IHRA.

הצגת התיאטרון בבתי הכנסת הזעם בקהילה נובע בעיקר מהציניות שבה פעל ממדאני. במהלך 2025 הוא נצפה בבתי כנסת מרכזיים, השתתף בעצרות לציון ה-7 באוקטובר ואף הצהיר כי "ביטחונו של איש לא יבוא על חשבון האחר". אולם, מבקריו מזכירים היום כי האזהרות היו שם כל הזמן. ארגונים כמו ה-ADL וה-AJC הצביעו על עברו כמייסד תא SJP (סטודנטים למען צדק בפלסטין) ועל סירובו העיקבי להכיר בזכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית. "ההבטחות שלו היו מסך עשן", אומרים בקהילה, "הוא השתמש ביהודים כקישוט פוליטי כדי להגיע לכיסא".

מדיניות של אנטישמיות מוסוות ביטול הצווים של אריק אדמס אינו מהלך בירוקרטי גרידא; זוהי הצהרת כוונות. בכך שהסיר את ההגדרה המקובלת לאנטישמיות, ממדאני הכשיר למעשה את הקרקע להסתה פרועה נגד יהודים תחת כסות של "ביקורת על הציונות". המהלך הזה חושף את מה שרבים חששו ממנו: אנטישמיות שורשית שמתועלת למדיניות עירונית רשמית. הקהילה היהודית, שחלקים ממנה הלכו שולל אחרי הבטחות השווא, מוצאת את עצמה כעת מול ראש עיר שמתייחס לבתי כנסת כ"מטרות לגיטימיות" ומפקיר את רחובות ברוקלין ומנהטן לאלימות גואה.