בתוך פחות מחודשיים, המזרח התיכון הפך לזירה עם ריכוז הכוח האמריקאי הגבוה ביותר שנראה בעשורים האחרונים. ארצות הברית הכפילה את נוכחותה הצבאית באזור במהירות מסחררת, במהלך שמזכיר לרבים את ההכנות לפלישה לעיראק בשנת 2003. הפעם, כך נראה, הקצב מהיר יותר והטכנולוגיה חכמה בהרבה.

הפריסה כוללת שתי קבוצות תקיפה של נושאות מטוסים, עשרות ספינות מלחמה המצוידות במערכות הגנה מפני טילים, וטייסות קרב מתקדמות הפרוסות בבסיסים אסטרטגיים. הדיווחים על הצטרפותה המסתמנת של נושאת המטוסים USS Gerald R. Ford לפיקוד המרכז (CENTCOM) מסמנים את שיא המהלך.

הצבת כוחות בהיקף כזה אינה יכולה להיחשב עוד כ"הפגנת נוכחות" בלבד. מדובר בהיערכות מערכתית למלחמה כוללת. הדפוס האמריקאי הקלאסי חוזר על עצמו: תחילה תגבור ימי מאסיבי, לאחר מכן עליונות אווירית רציפה, ולבסוף מוכנות לוגיסטית מלאה לפעולה רב-זירתית. ההבדל המרכזי מ-2003 הוא הגמישות; הפעם הכוחות פרוסים באופן שמאפשר תגובה מיידית מול מספר גורמים במקביל (איראן, שלוחותיה והים האדום). המסר של ממשל ארה"ב לעולם ברור: הדיפלומטיה היא העדפה, אך הכוח הצבאי כבר נמצא בנקודת הזינוק.