האם במזרח התיכון יש בכלל בעלי ברית – או רק אינטרסים משתנים?
המזרח התיכון תמיד היה אזור שבו הבריתות משתנות בקצב מהיר, והנאמנות היא עניין של נסיבות. פעם זה היה משחק של אימפריות, היום זה משחק של עדות, דתות ואינטרסים צבאיים. הכורדים, הדרוזים, העלווים, הנוצרים, והג'ולאנים – כל קבוצה מנווטת את דרכה בסבך הפוליטי והצבאי של האזור. אבל האם אפשר באמת לסמוך על בעלי ברית, או שהכול כאן הוא זמני ותלוי אינטרס?
הבריתות המשתנות: היסטוריה של הישרדות
לאורך ההיסטוריה, קבוצות מיעוט במזרח התיכון תמיד היו צריכות לבחור צד – או להיכחד. העלווים, למשל, החזיקו במשך שנים בכוח בסוריה, אך קריסת המשטר של אסד במלחמת האזרחים חשפה אותם לאכזריות הקבוצות הסוניות הקיצוניות. הנוצרים בסוריה ועיראק חוו ג'נוסייד כמעט מוחלט מצד דאעש, מה שהוביל לבריחתם ההמונית מהאזור.
הכורדים, לעומת זאת, הפכו לאחד הגורמים הדינמיים ביותר באזור – מצד אחד הם נלחמו בדאעש לצד ארה"ב, מצד שני הם למדו שלא תמיד אפשר להסתמך על תמיכה בינלאומית. כאשר טורקיה פלשה לצפון סוריה, האמריקאים נסוגו והשאירו את הכורדים להתמודד לבד.
גם הדרוזים, שלרוב נקטו בגישה פרגמטית ושמרו על נייטרליות, מצאו את עצמם פעמים רבות בין הפטיש לסדן – בין הצורך לשרוד תחת שליטים מקומיים לבין הקשרים היסטוריים עם מדינת ישראל.
מה קרה עם הדרוזים והכורדים?
כאשר הדרוזים והכורדים ראו כיצד מתייחסים לעלווים ולנוצרים, הם הבינו במהירות שעליהם להבטיח את עתידם. מי שהשכיל לפעול מהר, כמו הג'ולאנים – גורמים סלפיים קיצוניים שהפכו לכוח משמעותי – הצליח לכפות על קבוצות אחרות "להסתדר" איתו.
הכורדים ניסו בתחילה לשמור על קשרים עם המערב, אך כשהתמיכה הבינלאומית התפוגגה, הם הבינו שעליהם להסתמך על שותפויות אזוריות. הדרוזים, שרובם חיים בסוריה תחת שלטון אסד או בלבנון תחת חיזבאללה, נמצאים במצב מורכב – והם עלולים למצוא את עצמם נאלצים להוכיח נאמנות לגורמים שיעיים או סלפיים כדי לשרוד.
מה ישראל צריכה לעשות?
השאלה המתבקשת היא כיצד ישראל צריכה להגיב למצב החדש. בעבר היו דעות שקראו לתמוך בדרוזים ובכורדים, מתוך מחשבה שהם בעלי ברית טבעיים נגד האויבים המשותפים. אך המציאות לימדה אותנו שאין נאמנות מוחלטת במזרח התיכון – רק אינטרסים רגעיים.
בשל כך, יש החושבים שעל ישראל להעמיק את רצועת הביטחון שלה בצפון, ולהבטיח שכל גורם שעלול להפוך לאויב בעתיד יורחק משטחי ההשפעה שלנו. מדיניות כזו מחייבת גישה תקיפה: נטרול איומים לפני שהם צוברים כוח, וסילוק אוכלוסיות עוינות מהשטח.
לקח היסטורי: אין על מי לסמוך
אם יש מסקנה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, היא שאין לסמוך על עדות ודתות במזרח התיכון. כל קבוצה תעשה מה שנדרש להישרדותה, גם אם זה אומר להילחם במי שתמך בה בעבר. ישראל למדה זאת על בשרה פעמים רבות – בין אם עם צד"ל בלבנון, עם הברית השברירית עם הכורדים, או עם קבוצות אחרות שהתחלפו באויבים עם שינוי הנסיבות.
המשוואה פשוטה: מי ששולט בשטח, מי שמכתיב את הכללים – הוא זה ששורד. מי שבונה על נאמנות או רגשות, מוצא את עצמו נבגד ברגע האמת. זה נכון עכשיו, וזה היה נכון מאז ומתמיד.
האם ישראל תפעל בהתאם למסקנה הזו? או שנמשיך להאמין בבעלי ברית – רק כדי לגלות שוב שזה היה זמני?
